התאונה שלא הייתה

12 בלילה בדרך צפונה לגיוס החפוז של המלחמה הארורה ההיא. חברים למשימה שבקושי מכירים האחד את השני.  אושיק הנהג ב"חיפושית" עם מנוע אחורי. רמי לידו, שמעון ואני מאחור ו- 4 קיטבקים בתא המטען מקדימה. זה קרה בין בית קשת לצומת גולני כשתן מבוהל חצה את הכביש.

"אושיק קר הרוח" לא התבלבל, ושם ברקס עד הסוף על הכביש הרטוב. הטרנטה הקטנה עם "מרכז כובד" מפוקפק, מחליקה ב"לופ" ימיני,  אני שומע את עצמי לוחש בקול לאושיק, "כל ההגה שמאלה", המכונית מגיבה ב"לופ" הפוך. שוב, "כול ההגה ימינה". המכונית ב"לופ" שלישי,"הגה ישר לפנים" !!! ה"בונבוניירה" מתיישרת גולשת אחורה בניחותה מהכביש ונעצרת.

נפגשים שוב ושוב גם אחרי 40 שנה אצל יוסי על הדשא, כי המלחמה כמו "ריתחה" את הלבבות שלנו בקשר שלא מתנתק.  "מה היה קורה אם האירוע על הכביש היה מתרחש היום?" זורק אחד החברים. "תאונת שרשרת עם חמישה שישה כלי רכב ו-3 הרוגים לפחות" סוגר עניין רמי. הכביש הוא אנלוגיה משקפת לחיינו ההולכים ונעשים צפופים,פקוקים מרובי תאונות עם נפגעים בכל תחומי חיינו, גם ה"גששים" התייחסו לזה בשירם:

"כולם חכמים כולם
כולם מטפסים בסולם
עושים כסף כולם…

אומרים שלא טוב לאכול,
וכולם פוחדים כביכול,
אבל אחד את השני בעוונם יאכלו הם לתאבונם
וככה זה עד יום מותם.

מה עושים במקום שבו כבר מכירים שיש צורך לשנות, ורואים שלא יכולים?  קודם כל לומדים את הכתובת על הקיר- "מה שהורס לנו את החיים הטובים זה היחסים בינינו".
יש לנו היום שפע מהכול אבל לא מסוגלים לסדר אותו נכון וטוב לכ ו ל נ ו. בגלל שהמחלוקות מרחיקות בינינו, בבית ובחברה, בחינוך ובכלכלה, על הכביש ובשפת הים,בתור סופר או לבנק.  אז עכשיו מתברר שבגלל זה, מפציעה ועולה היום בישראל שיטת חיבור חדשה. "סטארט- אפ מהטבע", הבוחן את כללי המציאות הקיימת בכלים חדשים שדרכם ניתן לזהות ולהגיב. הוא אנושי אוניברסלי ועוסק בקשר הטוב בינינו כפתרון המרכזי לכל תחלואינו. דרכו ניתן לגלות חוקי טבע המבטיחים לחלץ אותנו מפקק חיינו לחיים טובים ומאושרים.

היחסים בין מוח לאמנות

יותר חוקרים מתחום מדעי המוח מתעניינים כיום בקשר שבין אמנות לידע המוח מאשר במאה שעברה לכל אחד מהם מנקודת מבט אחרת.
ננסה לחבר בין ממצאים שרובם של החוקרים מסכימים לגביהם.
על הדיוקן של אדלה בלוך של קלימט הנראה כאן – נאמר ש"הדופמינים במוחו של רון לאודר הם שגרמו לו לשלם 135 מליון דולר עבור הציור"…

על התפיסה שהמוח האנושי אינו פועל באופן רציונאלי והוא מונע ע'י דחפים ואינסטינקטים (שעדיין לא כולם ידועים לנו) – אין חולק בין המדענים. פרופ. זקי מאוניברסיטת לונדון מתמצת מוסכמה נוספת ואומר: שמטרתו המרכזית של המוח היא לצבור ידע ממקורות שונים, לעבד אותו עבור הישרדות בטוחה יותר וחיים שלווים והרמוניים יותר.
גם העיקרון שלאמנות יש מעמד מיוחד מבחינה מוחית משום שהיא מרחיבה את התפקודים המוחיים יותר מכל מקור ידע אחר – יסכימו רוב החוקרים.
עובדתית, מתברר מן המחקר, שגם בנושא היופי באמנות – הממצאים ברורים, וזוכים להסכמה נרחבת.            

דופמין = הרגשת הטוב

מצד שני, קיימות  אי הסכמות בקשר לסיבה לממצאים… למשל, העובדה שסימטריה היא מרכיב חשוב בזיהוי "יופי" ע'י תרבויות שונות זו מזו – הוא ממצא ידוע ומקובל. (המרכז המגיב ליופי נמצא ב קורטקס האורביטו פרונטאלי) אבל רק כיום מתברר שבאותה מידה גם "כיעור" – (לדוגמא, ציורים של הירונימוס בוש) מעורר את המוח באותה עוצמה אך בליווי תחושה אחרת. והתגובה מופיעה באיזור אחר במוחנו.  מתברר גם, שאנחנו מגיבים קודם לצבע, אחכ' לצורה ורק אחר כך לתנועה (פיסול קינטי למשל), וכשהצורה מוכרת, התגובה מהירה יותר מאשר כשמדובר בסגנון אבסטרקטי, (למעט אבסטרקט עם רמזים ריאליסטיים). אנחנו מגיבים בצורה ייחודית לפורטרטים, לעומת נוף ובכללות ניתן לומר שמה שקובע את החוויה שלנו – היא האחידות הסגנונית (רמת הקוהרנטיות) והאינטגרליות בין המרכיבים של השפה האמנותית.  או במילים אחרות, עד כמה היחסים בין האלמנטים המרכיבים את היצירה – "מתחשבים" זה בזה.
מעניין שמבחינת הפיענוח המוחי, ציור מופשט – מחייב אותנו להעזר ביותר מרכזים מוחיים הקשורים לתפיסה ויזואלית מאשר סגנונות ריאליסטיים..
אבל בשביל מה נחוץ כל המחקר הזה? האין הביולוגים ממעיטים את החוויה הרגשית שלנו?
האם גם אתם הייתם מוכנים לשלם מיליונים על יצירה של קלימט?
למה יש אנשים ש"מכורים" לאמנות פלסטית, ואחרים דווקא למוזיקה? איזה "חלל" ממלאת בחיינו אמנות?

נדבר על זה…           

תמרה למפיקה

באמנות המאה העשרים, (האמנות המודרנית) החל מהתקופה שלאחר הופעת המצלמה, האמנים מרגישים צורך בהגדרה מחודשת של האמנת ושל תפקידו של האמן. תפקיד האמן עד המצלמה, היה לתעד אנשים ואירועים, והמצלמה התגלתה כמכשיר שמתעד מציאות ביתר דיוק, ביתר מהירות ובעלות נמוכה יחסית.
העניין של הציבור בציורים ריאליסטיים המעתיקים את המציאות כפי שהיא, הלך ונעלם  ואמנים שונים (וגם הציבור הרחב) מחפשים דרכים חדשות ליצירה וחוקרים תרבויות שונות וטכניקות מודרניות. מופיעה התעניינות באמנות שבטית, (לדוגמא: המסכות מהתרבות האפריקאית) המשפיעה על תופעת הקוביזם וסגנונות נוספים.                              

 באופן כללי, ניתן לומר שארט נובו ו אר דקו הוא שלב מעבר בין המאה ה 19 למאה ה 20. (לפחות עד מחציתה). תקופה של סיום מלחמות העולם הרבה תקווה לעולם טוב יותר, האדם מאמין שלמדנו מהנסיון המר של המלחמה ובזכות התפתחות המדע והרצון העז לבנות עולם מתוקן – צפויה לנו מאה חדשה ומוצלחת יותר. המוטיבים קיטשיים מתקתקים ומבוססים על אלמנטים מהצומח ומן החי, היצירה משדרת אופטימיות ובו זמנית בלבול: לאן פנינו?   בעבר כל סגנון השתרע לפחות על פני מאה שנים ולפתע במאה העשרים שלל סגנונות חדשים וכוונים שונים.            

יותר אמנים משתלבים בסצנה האמנותית ומביעים את עצמם בדרך אישית וייחודית. בעקבות התפתחות הטכנולוגיה והאווירה המודרנית מתפתח האגואיזם הטבוע בנו, ועימו האינדיבידואליזם.
לצד התפתחות הציור הקוביסטי, צצים סגנונות ציור חדשים רבים וביניהם הסגנון הנקרא ארט נובאו וארט דקו – שהאמנית שנציג הפעם מייצגת נאמנה שלהם.

כמו הסביבה המודרנית בתוכה גדלה תמרה למפיקה, אף היא מאמינה שגורלו של אדם נתון בידיו, ועליו לנצל את חייו כדי ליהנות ככל האפשר. היא דוגמא להדוניזם והפקרות אישית, חופש מיני ואישי ובכך מקדימה את זמנה. היא מושפעת בסגנונה מכל התנועות החדשות בעיקר קוביזם וארט נובו  וארט דקו.

למפיקה מעריצה כוכבי קולנוע הוליוודים ומקנה מראה זוהר לדמויותיה.  אמנים רבים שוברים את כל כללי וחוקי שפת האמנות שהיו נהוגים במאה ה 19, גם את הגבול בין סוגי האמנות הפלסטית. תחילה כדי להתפרנס, ציירים עוסקים בכל מה שאפשר למכור, כולל ריהוט וקישוט. בהדרגה הכל מעורבב ואפשרי – האדריכלות הופכת לציור והציור אדריכלי, אמנים משתמשים בכל חומר חדש שמיוצר באופן המוני הכל במטרה להגיע לתחושת קלילות וחופש אישי.   בולט כאדריכל אנטוני גאודי בספרד וצמד המילים "ארט אנד קרפט" כבר איננו מרמז על אמנות נמוכה וקיטשית.

איזה מהפורטרטים צייר גבר ואיזו ציירה אישה?

נשים אמניות
בעקבות התעוררות התנועה הפמיניסטית, נערכה בשנת 1976 בלוס אנג'לס תערוכת ציורים של 83 נשים שכללה ציורי אומניות מארצות שונות ובסגנונות שונים שנוצרו בין השנים 1550 – ל 1950.                                                                         

בדרך כלל האומניות השתייכו לזרמים האמנותיים של תקופתן ולא ניתן להבחין ביצירות משהו משותף מבחינת הסגנון או איזושהי נקודת מבט משותפת וזאת, למרות שתנאי העבודה והסביבה שלהן היו שונות לחלוטין מתנאיהם של אמנים גברים.                                                                                                                                                  עד המאה ה 19 נשים לא הורשו ללמוד באקדמיות לאמנות ולרוב לא חתמו את שמותיהן על היצירות ועל פי העדויות הכתובות שנאספו – מעמדן היה קשה והן היו חשופות לפגיעות בצורות שונות. במאה ה 20 שמותיהן של אמניות נשים,היו ידועים ומוכרים כמו למשל: ג'ורג'יה אוקייף, סוניה דלוניי, נטליה גונצ'רובה, קטה קולביץ, ואחרות. אמנם, גם קודם לכן במאות 17, 18, 19 – היו כמה מהן ידועות, כמו: ארטימיסיה ג'נטילסקי, רוזה בונור, אך יחד עימן יצרו עוד עשרות רבות של אמניות בעלות הישגים יוצאי דופן, שרק לאחרונה נחשפו. ובודאי שישנן רבות שעד היום עוד לא זכה הקהל להכיר. לדוגמא, יצירותיה של מיכאלינה ווטייה לא זכו להופיע בתערוכה זו.

בסך הכל נכון לציין מבחינה היסטורית שאומניות לא נעדרו מההיסטוריה של האמנות אלא רק מהכתיבה והפרסום של תולדות האמנות.  המגמה הבולטת של חוקרי אמנות המסורתיים הייתה להאדיר את שמם של יוצרים נבחרים גברים שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה של האמנות ובתוך כיוון זה, לא מפתיע שנעדר המחקר על התנאים החברתיים והחומריים שבהם התפתחו והתפרסמו אמנים ואמניות. למעשה אותו מוסד שהתעלם מכישרונה הנדיר (ומשתווה לואן דייק ורובנס ללא ספק), הוא שמופיע כיום עם תערוכה רטרוספקטיבית של אמנית דגולה זו.
אך השאלה מדוע חייהם ויצירתם של אמנים גברים הייתה מפורסמת וידועה לכל, והם זכו לשבחים ולתהילה על תרומתם לתרבות האנושית, ואילו נשים יוצרות לא זכו לכך – נותרת פתוחה. נשים מוכרות באמנות יותר כמודליסטיות והשראה לגברים אמנים שציירו אותן ערומות, תמימות, מתרחצות או לבושות. אך חייהן ויצירתן של נשים אמניות, נעדרו לחלוטין מספרי ההיסטוריה של האמנות.

חדשות או לא להיות

אם פתחתם טלוויזיה בערוץ  חדשות, במאה ה 20 , הבחנתם בודאי שפער הגילים של מגישי החדשות הגברים, אינו משתנה, ואילו גילן של מגישות חדשות נעשה צעיר יותר… המגישים הגברים, נדרשו ידע ונסיון, ואילו מהנשים ציפו שתהיינה צעירות ויפות (וגם בלונד היה יתרון).
מעניין, כי בטבע שהוא הדוגמא האולטימטיבית שלנו זה לרוב להיפך…  הזכרים מתייפים והנקבות לרוב צנועות במראן החיצוני. (דוגמא מפורסמת היא זנבו של הטווס).
בני אדם הם בסך הכל חיה משוכללת שהמעלה הבולטת שלה היא יכולת הדיבור. (מוכיח עד כמה חשובה התקשורת בינינו) ויש עוד… באופן בסיסי, אנחנו יצור חי כמו כל בהמה מצויה…
לפי האבולוציה, גברים יותר רגישים לסימני פוריות ובריאות כמו סימטריה בפנים, מותניים צרות ואגן רחב אצל אישה – שהם מאפיינים של נשים צעירות שטרם ילדו. ומכיוון שלאישה כמות ביציות מוגבלת, וגברים על פי טבעם מתוכנתים להפיץ את הגנים שלהם, הרי שאצל אישה צעירה הסיכוי שהיא תצליח להרות (ושעוד לא הייתה בהריון מגבר אחר) – נמוך יותר. ומה שחשוב לאישה, על פי טבעה – שיהיה לצידה מי שידאג למשפחה ולצרכיה. מכיון שגבר יכול להוליד במשך רוב שנותיו, ולרוב הוא כבר "מסודר" כלכלית בגיל מבוגר יותר – הרי שהמראה החיצוני הצעיר, אינו יתרון. אבל, מעמד חברתי וכסף נחשבים.
פרסומאים זריזים שהבינו את ההזדמנות העסקית הטמונה כאן, החלו להצמיד למוצרים אותם רצו למכור לגברים – נשים יפות וצעירות הנשענות על מכונית (או מוצר אחר) באופן מפתה וכך הגדילו רווחים. אלא שבתהליך הזה לא נלקח בחשבון מאפיין אבולוציוני נוסף: התפתחות האגו של האדם. שהביאה כל תחום בחיינו לכלל ביטוי קיצוני מעוות ורחוק מהטבע.
בהדרגה נעזרו בפרסום בנשים בעלות מראה כל כך צעיר המזכיר ילדה! וצולמו גם ילדות קטנות לפרסומות. מרילין מונרו, טוויגי, (דוגמנית בשנות ה 70 של המאה שעברה) שהיא בעלת פרופורציות פנים של תינוקת..! (עיניים במרכז הפנים)… וצילמו אותה עם פה פתוח (כמנהג התינוקות) – וכך הפכו אותה לדוגמנית צמרת.
ומה קורה היום? במאה ה 21 ?                                                                                                              

היום, המגמה האבולוציונית השתנתה והכיוון הוא גלובליזציה וקשר בין בני אדם, מעל גזע, לאום, גיל או מין– מתוך כך, החלו רשויות השידור בעולם לבחור מגישי חדשות בני כל הגילים, (למעט ילדים) כל הגזעים וכל המדינות ומבטאות בכך שלב התפתחות חדש של האדם, המחייב אותנו להתחבר למעלה מהאגו שלנו עם כל בני אנוש באשר הם.