היחסים בין מוח לאמנות

יותר חוקרים מתחום מדעי המוח מתעניינים כיום בקשר שבין אמנות לידע המוח מאשר במאה שעברה לכל אחד מהם מנקודת מבט אחרת.
ננסה לחבר בין ממצאים שרובם של החוקרים מסכימים לגביהם.
על הדיוקן של אדלה בלוך של קלימט הנראה כאן – נאמר ש"הדופמינים במוחו של רון לאודר הם שגרמו לו לשלם 135 מליון דולר עבור הציור"…

על התפיסה שהמוח האנושי אינו פועל באופן רציונאלי והוא מונע ע'י דחפים ואינסטינקטים (שעדיין לא כולם ידועים לנו) – אין חולק בין המדענים. פרופ. זקי מאוניברסיטת לונדון מתמצת מוסכמה נוספת ואומר: שמטרתו המרכזית של המוח היא לצבור ידע ממקורות שונים, לעבד אותו עבור הישרדות בטוחה יותר וחיים שלווים והרמוניים יותר.
גם העיקרון שלאמנות יש מעמד מיוחד מבחינה מוחית משום שהיא מרחיבה את התפקודים המוחיים יותר מכל מקור ידע אחר – יסכימו רוב החוקרים.
עובדתית, מתברר מן המחקר, שגם בנושא היופי באמנות – הממצאים ברורים, וזוכים להסכמה נרחבת.            

דופמין = הרגשת הטוב

מצד שני, קיימות  אי הסכמות בקשר לסיבה לממצאים… למשל, העובדה שסימטריה היא מרכיב חשוב בזיהוי "יופי" ע'י תרבויות שונות זו מזו – הוא ממצא ידוע ומקובל. (המרכז המגיב ליופי נמצא ב קורטקס האורביטו פרונטאלי) אבל רק כיום מתברר שבאותה מידה גם "כיעור" – (לדוגמא, ציורים של הירונימוס בוש) מעורר את המוח באותה עוצמה אך בליווי תחושה אחרת. והתגובה מופיעה באיזור אחר במוחנו.  מתברר גם, שאנחנו מגיבים קודם לצבע, אחכ' לצורה ורק אחר כך לתנועה (פיסול קינטי למשל), וכשהצורה מוכרת, התגובה מהירה יותר מאשר כשמדובר בסגנון אבסטרקטי, (למעט אבסטרקט עם רמזים ריאליסטיים). אנחנו מגיבים בצורה ייחודית לפורטרטים, לעומת נוף ובכללות ניתן לומר שמה שקובע את החוויה שלנו – היא האחידות הסגנונית (רמת הקוהרנטיות) והאינטגרליות בין המרכיבים של השפה האמנותית.  או במילים אחרות, עד כמה היחסים בין האלמנטים המרכיבים את היצירה – "מתחשבים" זה בזה.
מעניין שמבחינת הפיענוח המוחי, ציור מופשט – מחייב אותנו להעזר ביותר מרכזים מוחיים הקשורים לתפיסה ויזואלית מאשר סגנונות ריאליסטיים..
אבל בשביל מה נחוץ כל המחקר הזה? האין הביולוגים ממעיטים את החוויה הרגשית שלנו?
האם גם אתם הייתם מוכנים לשלם מיליונים על יצירה של קלימט?
למה יש אנשים ש"מכורים" לאמנות פלסטית, ואחרים דווקא למוזיקה? איזה "חלל" ממלאת בחיינו אמנות?

נדבר על זה…